גוסקוב נ' יוניק תעשיות תוכנה בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשת הנתבעת 2 (להלן: "המדינה"), לסילוק על הסף של התביעה נגדה.

התביעה דנן הוגשה מלכתחילה נגד הנתבעת 1 בלבד, במסגרתה טענה התובעת כי הועסקה באמצעותה, במשרד האוצר. לבקשת הנתבעת 1, בית הדין נעתר, בהחלטה מנומקת מיום 22.4.13, לצירופה של המדינה כנתבעת נוספת בהליך.

לטענת המדינה, לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין התובעת והראיה הסכם שנכרת בינה לבין הנתבעת 1 לפיו האחרונה התחייבה לספק למדינה שירותים באמצעות עובדיה, ביניהם התובעת.

התובעת לא התנגדה לבקשת המדינה לסילוק התביעה נגדה על הסף.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

בהתאם לתקנה 44 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 ימחק בית הדין על הסף כתב טענות, בין היתר, כאשר "אין הכתב מראה עילה". נקודת המוצא לדיון בבקשה למחיקה על הסף היא כתב התביעה שהוגש על ידי התובע כאשר על בית הדין לבחון את השאלה האם יש בעובדות שנטענו בכתב התביעה כדי להצמיח את הסעד שהתבקש בו.

על פי ההלכה הפסוקה, סעד של סילוק על הסף הוא סעד קיצוני אשר יינתן במשורה ובמקרים חריגים ובית הדין יעדיף בירור התובענה לגופה על פני מחיקתה או דחייתה על הסף בר"ע 1241/01 סורג'ון משה ואח'-מוריס דהן (לא פורסם).

בתי הדין לעבודה נוהגים בזהירות יתרה בבואם להכריע בבקשה למחוק או לדחות תביעה על הסף ועליהם לבחון בקפדנות את העובדות והטענות המועלות בתביעה וכל זאת - "על מנת שלא לשלול מבעל דין לממש את זכותו המשפטית ומעדיפים ברור העניין לגופו." (בר"ע 1317/01 הוצאת תעבורה וסקרים בע"מ ואח' נ' יעקב אגם (לא פורסם)).

עם זאת, מקום שקיימת אפשרות, ולו קלושה, שתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים בפניו את שערי בית הדין. רק אם משוכנע בית הדין כי גם אם יוכיח התובע כל האמור בתביעתו, לא יזכה לסעד, ייעתר בית הדין לבקשה לסילוק על הסף (ראה דב"ע נב/3-217 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז/3 וכן בג"צ 2679/94 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ - בית הדין הארצי לעבודה, (פ"ד כט(1)573))

מן הכלל אל הפרט

ביסוד ההחלטה לצירופה של המדינה עמדו טענות הנתבעת 1 לפיהן התובעת הועסקה בכל התקופה הרלוונטית במשרד האוצר והקשר של הנתבעת 1 להעסקתה של התובעת התמצה אך ורק בהנפקת תלושי משכורת. הנתבעת 1 טענה כי היא אינה מכירה כלל את התובעת, נציגיה מעולם לא פגשו אותה, לא קבעו את סידורי עבודתה, לא אישרו לה לצאת לחופשה, לא ידעו אם הופיעה כלל לעבודה וככל מבחני הפסיקה לקביעת יחסי עבודה לא חלים במישור היחסים בין הנתבעת 1 לתובעת.

בהחלטתי על צירופה של המדינה להליך, קבעתי כדלקמן:

"תקנות סדר הדין שואפות למנוע, ככל האפשר, החלטה המסיימת את המשפט באופן פורמלי בלבד, ואינה מעבירה למעשה את המחלוקת מן העולם. לפיכך, יטה בית הדין לצרף תמיד בעל דין שהתובע חייב היה לצרפו, ויברר את המשפט לגופו. נפסק כי ראוי להורות על צירופם להליך של כל הגורמים שקיימת אפשרות שייקבע לגביהם כי הם אחראים כמעבידים. בין אם על ידי צירופה של המדינה כנתבעת נוספת, ייקבע כי היא המעסיקה הנכונה ובין אם לאו, שאלה זו תוכרע, המחלוקת בעניין זה תסתיים והספק יוסר.

דחיית בקשת הנתבעת עלול להוביל להגשת תביעה נוספת נגד המדינה, ככל שהתביעה דנן תדחה על יסוד העדר קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. תקנה 18 לתקנות בית הדין (סדרי דין), באה בין היתר, למנוע תוצאה שכזו.

על כן, המדינה תצורף לכתב התביעה כנתבעת נוספת."

מהנימוקים שפורטו בהחלטתי לצירוף המדינה להליך, אין מקום להיעתר לבקשתה לסילוק התביעה נגדה על הסף.

אמנם, התובעת לא התנגדה לסילוק התביעה נגד המדינה על הסף, אולם הלכה פסוקה היא שיחסי עבודה הם דבר הקרוב לסטטוס, ולא נקבעים על פי רצון הצדדים אלא על פי מגוון מבחנים וכל מקרה לגופו. קיומו של הסכם בין הנתבעות אינו ערובה לשלילת הקשר המשפטי בין התובעת למדינה, ככל שנוצר, ועל בית הדין לברר את טענות הנתבעת 1 בטרם יכריע בשאלת היחסים בין הצדדים.